דרך המשי

לפני כמה דקות עלו הכתוביות על הופעה ניינטיזית של יהודית רביץ בערוץ הראשון. אחריה חנן גולדבלט (רתום לאקורדיון) הזמין את אושיק לוי לבמה. זו אולי הסיבה היחידה שאינה מבכה את אגרת השידור הטיפשית: הערוץ הממלכתי, השבע והמסובסד לא טורח לקפוד את גינוני תקינותו הפוליטית, ובהתאם לא ברר מהארכיון את המורשעים פלילית. אקזוטי בהשוואה לניפוחן של מחוות המושב האחורי באח הגדול, למשל.

עיון קל באבולוציה שעברה יהודית רביץ מתחילת הקריירה שלה עלול להטריד, שלא לומר להקיש על דפוסים ערפדיים. דומה שרביץ אינה קשובה לציר הזמן הקלאסי שמכער אנשים עם גילם. זו, למשל, תמונה מאלבומה הראשון (1979):


מי אוהבת בורקס? דיס גירל!

חמש שנים אחר כך (דרך המשי, 1984), נערת הכנרת השתקעה באווירת הסטודיו האייטיזי:


ההשראה: קולף תפוחי אדמה.

הכרונולוגיה ממשיכה לפעול לטובתה של רביץ אל תוך העשור הבא, כאשר לקראת סופו משהו בתוויה החדים מתרכך ומשהו בתלתליה המתונים מתקרזל (לילות יפו העתיקה, 1998):


(הוקפא מגרסת לו-פיי נפלאה לשקיעתה של הזריחה).

ואחרי עשר שנים של כיף, נראת נהדר בהופעה כלשהי מהסיבוב שלפני "עיר קטנה":


סטיילינג: אלן דג'נרס.

מצאתי כמה תמונות שהיססו את התאוריה, למשל המזכרת מההרכב הנפלא ששת והפרצה הזו באוטופיית הניינטיז, שהוקפאה מסרטון חמוד של מילה טובה:


זה מה שמקבלים בכבלים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: