Archive for the ‘איקון’ Category

Do The Robot

28 בדצמבר 2008

בכיתה ז' נדלקתי קשות על שירלי מנסון. שנה וקצת אחר כך יצא האלבום הפגיע Beautiful Garbage והפריך את התדמית האפלה והלא-מפוענחת ששיערתי לה. ההייפ שקע, הסנטימנטים נותרו. מאז אני עדיין עוקבת אחרי הלהקה באופן פאסיבי והססני; מן נסיון סמלי לבודד את הדיסקים הבינוניים והמעושים של גרבג' מהאפיל המרתק של מנסון.


בעונה השניה של "Terminator: The Sarah Connor Chronicles" משחקת מנסון מחסלת מדגם T-1000 (אותו הדגם של הרובוט הרע ב-"שליחות קטלנית 2"). עברו כמה דקות עד שהפנמתי את גאוניות הליהוק: ב-1999 גרבג' בצעו את שיר הנושא ל-"ג'יימס בונד: בעולם אינו מספיק", כאשר בקליפ מנסון משחקת רובוטית שמתחזה לזמרת ומתפוצצת בקונצרט.


Making of

נקודה נוספת ששווה לציין היא המבטא הסקוטי של מנסון (שלצערי רוטש מכל אלבומי האולפן של גרבג'). אחותי טוענת שהמבטא של שוורצנגר משתלב בעלילה כמבטא רובוטי, מה שיחד עם המבטא של מנסון עשוי להעלות תאוריות תלויות דגם וצד (המחתרת או סקיינט). אני מקווה שהספקולציות יעמיקו עד לאיקון הבא.


מודעות פרסומת

Why So Serious?

18 באוקטובר 2008

היום, הודות להרצאה נהדרת על גלגוליו של באטמן, גיליתי שהג'וקר עוצב (ויזואלית) בדמותו של קונרד ווייד ב-"The Man Who Laughed". אין לי סבלנות לעגן את זכרוני בגוגל אבל הסרט עיבד אגדה קלאסית על אדם שמתאהב בבתו של אציל, שכנקמה מעוות את פניו לכדי חיוך תמידי ומטריד. הסיפור כשלעצמו עצוב, אפילו טראגי, אך הרחמים אוזלים בהתבוננות ראשונה:

אבי נשר ומועדון הבורקס

17 באוקטובר 2008

טרם החלטתי אם להגיע לסדנת האמן של אבי נשר. בתכניה הובטח שנשר יספר על בימויים של כמה סרטי מד"ב הוליוודים ועטורי פרסים, כמו גם על כמה סרטי אינדי שזכו לביקורות טובות. אני תוהה כמה פעמים תוזכר הקהילה הלסבית.

( . . . )

בנתיים, בתת המודע של אבי נשר…

מצד שני, למה שמישהו ימרוד בחולשה ללסביות פריפריאליות.

בעקבות הזמן האבוד

16 באוקטובר 2008

שתי פרצות חסרו לי בהרצאתה של דפנה קירש ("זמן ותפיסות זמן"): הראשונה היא התייחסות לפלח שנובע מזמן ציווי הלשוני; השניה היא נצח.

אני נמנעת מייחוס ספקולציות לזמן משום שאיני מבינה אותו, נאמנה לעקרון הבסיסי לפיו בלתי אפשרי להסביר לעיוור מלידה איך נראה צבע אדום. לפיכך, הנחתי על מיקרו-מימד הציווי היא דחיסה של כל פעולות הציווי. להיכן מתנקזות פקודות, הן האמצעי המובהק ביותר של זמן ציווי, בלבד? לצבא כמובן. היופי טמון בהשתלבותם של חסכי ההרצאה זה בזה, שהריי הצבא צורף גם את מושג הנצח: לא משנה כמה עברת, הזמן שנותר לך נראה תהומי באותה המידה.

ולא בהקשר הצבא: בהנחה שהנצח הוא ציר אינסופי עליו חיים אנשים לפרק זמן מוגבל, האם נכון לומר שכל אדם חי נצח פרטי? הריי חצי, רבע או שמינית מאינסוף שווים לו.

אחותי אמרה

15 באוקטובר 2008

אבא: "וואו, כמה חנונים".

אחותי: "זה כמו לבוא למצעד הגאווה ולהגיד 'וואו, כמה הומואים'".

בערך משוואה

15 באוקטובר 2008

פסטיבל איקון הוא אזור הדמדומים של ז'וז'ו חלסטרה.