Archive for the ‘הערוץ הראשון’ Category

והמפלס עולה

7 במרץ 2009

כבר חודשים שאני מטפחת באדיקות את הצפיה בשידורי הארכיון של הערוץ הראשון (שישי בלילה/ שבת לפנות בוקר). אתמול ציפיתי בגניזה שחרגה מהמתכונת האלמונית בדרך-כלל: פסטיבל שירי כנרת 1993, שמפורסם בעיקר כהופעה הקונסרבטיבית הראשונה של המכשפות. הביוגרפיות המקוונות של הלהקה בדרך כלל תומכות בגרסה לפיה לאחר הקאבר שביצעו ל-"קסם על ים כנרת", עלתה נעמי שמר לבמה ואמרה "היהפוך כושי עורו? יהפוך גם יהפוך". בקטע המקורי, שייתכן ועלה לאינטרנט מאז שחיזרתי אחרי ביוגרפיות מעין אלה, נעמי שמר אומרת "היהפוך נמר חברבורותיו, רבותיי? יהפוך גם יהפוך".

תופין לא צפוי הגיע מכיוונו של חיים צינוביץ'. ב-2000, אחרי כמה שבועות של הופעות תחת פסבדונים טראגי של ניצול שריפה, צינוביץ' הודה שרקח את רעיון השרוף משום שלא הצליח כזמר. תמיד הנחתי שהוא לא הצליח כזמר מזרחית, תזה שהשידור הזים לחלוטין. גרסת 93' של צינוביץ' מצטיינת בהטעמה עברית מושלמת, חיטוב לסת מאלף, קוקטיות ארצישראלית ומלתחה כנענית מהממת. למרות שאף פעם לא טרחתי להתעמק בו, הורסיטליות שגילה מבדילה אותו לטובה מהתנשאות טרחנית וחוה אלברשטיינית.

גם גלי עטרי הפתיעה לטובה, אבל עליה אין צורך להשחית מילים:

מודעות פרסומת

דרך המשי

13 בדצמבר 2008

לפני כמה דקות עלו הכתוביות על הופעה ניינטיזית של יהודית רביץ בערוץ הראשון. אחריה חנן גולדבלט (רתום לאקורדיון) הזמין את אושיק לוי לבמה. זו אולי הסיבה היחידה שאינה מבכה את אגרת השידור הטיפשית: הערוץ הממלכתי, השבע והמסובסד לא טורח לקפוד את גינוני תקינותו הפוליטית, ובהתאם לא ברר מהארכיון את המורשעים פלילית. אקזוטי בהשוואה לניפוחן של מחוות המושב האחורי באח הגדול, למשל.

עיון קל באבולוציה שעברה יהודית רביץ מתחילת הקריירה שלה עלול להטריד, שלא לומר להקיש על דפוסים ערפדיים. דומה שרביץ אינה קשובה לציר הזמן הקלאסי שמכער אנשים עם גילם. זו, למשל, תמונה מאלבומה הראשון (1979):


מי אוהבת בורקס? דיס גירל!

חמש שנים אחר כך (דרך המשי, 1984), נערת הכנרת השתקעה באווירת הסטודיו האייטיזי:


ההשראה: קולף תפוחי אדמה.

הכרונולוגיה ממשיכה לפעול לטובתה של רביץ אל תוך העשור הבא, כאשר לקראת סופו משהו בתוויה החדים מתרכך ומשהו בתלתליה המתונים מתקרזל (לילות יפו העתיקה, 1998):


(הוקפא מגרסת לו-פיי נפלאה לשקיעתה של הזריחה).

ואחרי עשר שנים של כיף, נראת נהדר בהופעה כלשהי מהסיבוב שלפני "עיר קטנה":


סטיילינג: אלן דג'נרס.

מצאתי כמה תמונות שהיססו את התאוריה, למשל המזכרת מההרכב הנפלא ששת והפרצה הזו באוטופיית הניינטיז, שהוקפאה מסרטון חמוד של מילה טובה:


זה מה שמקבלים בכבלים?

שאר רוח החג

11 באוקטובר 2008

בשישי שעבר חזרתי הביתה הלומה משעטנז לא חכם של אלכוהול. הדלקתי את הטלוויזיה אחרי שנחלצתי מהז'קט ההדוק שקניתי בפראג. שתי אניגמות הצטלבו זו בזו: הראשונה, הממיר כוון לערוץ הראשון; השנייה, הערוץ הראשון שידר את סיכום השנה במוסיקה העברית לשנת 1991. לוח השידורים לא העיד על מרתון נוסטלגיה עברית אלא על אזור דמדומים לא ברור שהתפרץ דווקא בארבע לפנות בוקר: אחרי סיכום השנה שודר לקט נשכח משירי הגבעטרון, ואחריו לא טרחתי לדפדף. להפתעתי ואכזבתי, המנחים החנוטים לא היו גרסאות נשכחות לידועני הווה אלא זוג חינני שנשכח באלמוניותו. לאחר תחלופת שנינויות נינוחה אתניקס נקראו לקבל את תואר להקת השנה. זאב נחמה העיר, לשאלת אחד המנחים, שלהקת השנה שלו היא "זקני צפת" (בדגש על המרכאות). המנחה ציינה שהבחירה אוונגרדית והזמינה אותם לשיר את "שיר ישן".

איני זוכרת את רצף המחוות שהזמין את אתי אנקרי לקבל את תואר זמרת השנה, אבל היא שרה את לוליטה. אחריה אתניקס וזהבה בן חתמו את המצעד בנעימה שלא זיהיתי. מטריד לחשוב שפניני ארכיון כאלה נרקבות בשעות שפל. הריי הניינטיז לא הושהו מספיק כדי לחזור לתוקפן האפנתי. אם לדייק, דור הניינטיז לא הבשיל לתסיסה מחדש, למרות ההבלחות הנעימות של כהן@מושון ("הדור של הקומדי סטור ומתקפות הטרור"). כשהרמזים לחזרת הניינטיז יתממשו (ולצערי יטחנו עד מיאוס, כמעשה האייטיז לאחרונה) לא תהיה ברירה אלא לשדר שוב את העונה הראשונה של "פלורנטין".

באופן מוזר, סופ"ש הפרידה הסנטימנטלי של טלעד נקטל כמניפולציה סוחטת או כלא רלוונטי. גיגול קצרצר העלה את הפנינה הבאה. אני שמחה שהרעיון (ככל הנראה) נגנז, אבל לא יכולה שלא לתהות מה השתבש. העונה הראשונה של פלורנטין מופתית באופן כל-כך חד משמעי משום שהיא שימרה בדיוק את הלך הרוח הניינטיזי, או לפחות את הרושם שהותיר עליי. הפרק החמישי, שהוקדש כולו לרצח רבין, מזקק את החוויה הטראומתית לעשרים דקות שנותרו אקטואליות גם אחרי שלושה עשר ימי זיכרון. אגב, אני מרשה לעצמי את ההתרפקות כי בניגוד לנוסטלגיה מהסוג הרענן שקדי, איני מנסה להחוויר את ההווה להעצמת האפקט. היה כיף, אבל כיף גם עכשיו.