Archive for the ‘מקושרים’ Category

מאיר ניצן מבקר חברים. למשל, הדגים

14 באוקטובר 2008

ההתעוררות המוניציפלית המאפיינת את סבב הבחירות הקרוב כיפית הרבה יותר מחגיגות השישים למדינה. אני מציינת אותן זו לצד זו משום שההשוואה כמעט מתבקשת: בפינה אחת מגרגרת חגיגה ראוותנית, רוויית נאומים משמימים של נושאי פלאפלים בהווה או בעבר. מאות מליוני השקלים שהושקעו במטסים, בזיקוקים ובתערוכות צה"ל לא חילצו תגובות נלהבות מדי. לדידי, מדובר בחגיגות מופרזות שעיקר תועלתן ביום חופש.
בפינה השניה חוזרות הבחירות המוניציפליות, כלומר העילה לחגיגות השישים במתכונתה המזוקקת ביותר: מיקרו-דמוקרטיה. בניגוד לצפי הפופוליסטי, המאבקים בפרובינציות מפתיעים בעניינים. בתל אביב, אפילו שמות המתמודדים רומזים לנטייה דיכוטומית: דב חנין, יושב ספסלים חנון וצנוע, מול רון חולדאי, עכברוש שמנמן בביבי החניונים.


הטובים (תמונה של גוני ריסקין מתוך כתבה בשקוף).

המאבק בבית מפתיע לא פחות. גרילת תושבים מתקוממת לאחר עשרים וארבע שנים תחת חסותו של מאיר ניצן המגלומן. חלק מהמתקוממים תומכים במתמודד מסוים לראשות העירייה, חלקם האחר מתמקד בדה-לגיטימציה לניצן המאוס. אתמול נתקלתי בהשמצה נהדרת ב"מקושרים": חשבונו ההומו-אירוטי של מאיר ניצן (מצטערת על האיכות). התגובות לפרופיל רצופות שגיאות כתיב, אולי כסאטירה על חרפת החינוך העירונית ואולי באירוניה דקה. הביצוע עצמו מוצלח פחות מהרעיון, למרות שבסופו של דבר אין דבר כזה יותר מדי בדיחות זין. למיטיבי לכת: הפרופיל עצמו.

מודעות פרסומת

קפון

5 באוקטובר 2008

עידן קפון, אולי בנסיון לחלץ את בדלי ידועניותו, פתח פרופיל במקושרים ובפייסבוק לפני כמה חודשים. מאז ההייפ שקע ועדי הוסיפה אותו לרשימת החברים. ניצלתי את הייחוס לעיון באלבומים (חצי עירום מול המראה ע"י הפלאפון), קריאה חטופה בשירים שפרסם ושיחה. אני מרשה לעצמי לציין שהזדמנו בשישי בלילה וברשת חברתית מקופחת למדי משום שזה מעיד גם על עיסתי, כך שאין טעם לפגם בקארמה. כפל האותיות בחסות הפרופיל של עדי. הנה:

אני: עידןןן
הצבעתי לך בהישרדות כי אתה אוהב חיות
עידן: 10X מאמי… רק שאיפה היו הצבעות בדיוק?
אני: אפשר לשאול שאלה?
עידן: זה הכי חשוב.
אני: איך התחלת לאהוב חיות?

(המשתמש התנתק).

מדליק אותי: דוד שחם

10 בספטמבר 2008

"מקושרים" הוא התירוץ המקומי והפחות מוכשר לרשת חברתית. לאחרונה, כנראה בעקבות הפנמה מאד מאוחרת של הכריזמה הפייסבוקית, הועיל האתר להשתכלל במחוות נקודתיות: עדיין לא בית זונות אבל עיצוב נגיש יותר, רמזים לאפליקציות ובעיקר העונג החטטני שבמעקב אחרי תנועות החברים באתר.

רשימת החברים שלי כוללת בעיקרה ידידי מסדרון מהתיכון כאשר המכרים האקזוטים נמצאים בקצוות. אחד מהם חבר בקהילת דראג ולסביות ומפרסם שירה. בחור אחר, דתי-לאומי שאיני זוכרת היכן ומתי הצטלבנו (בוהאהא), מגיב לכל תמונה בציטוט פמיניסטי. אני תוהה אם זה מספיק כדי להחשב חבר באגודת "אפרת".