Archive for the ‘צבא’ Category

רגע התבהרות מילטריסטי

8 באוגוסט 2009

חיילים אוהבים את גבי אשכנזי כמו שהיפסטרים אוהבים וינטג'.

שמאל אלגנט

17 ביולי 2009

"אהה!"

-"מה קרה?"

"קיבלתי צו ראשון!"

-"וואו. אני מניחה שאנחנו באמת מהמעמד הבינוני".

צבא זה כל כך מידל-קלאס

13 במאי 2009

הצטרפי למעמד הגבוה- אל תתגייסי.

דקה וחצי נתת לפ-דאנס וחזרת

4 במרץ 2009

דומה ש"פרשת" מפקד חיל הים ומועדון החשפנות מחלצת שיאי רד-נקיות מכל מתחסד באזורה. התרעומת כשלעצמה מגוחכת. אם צה"ל הוא אכן צבא העם, מן הראוי שקציניו הבכירים יהלמו את אותה שגרה. אם נציגי הציבור אכן התרחקו כברת דרך מהאזרח ממוצע (והבלימה בין מצודדי הכתפיים לנציגי ציבור נשחקה מזמן), מחווה עממית שכזו אמורה לפייס אותם תחת הסולידריות. אם צה"ל הוא אכן צבא במדינה יהודית, אין צידוק לשפוט אותו ברותחי האמות המוסריות המתחסדות שמקורן בנצרות הרדיקלית.

אבל כל אלה מתגמדים לעומת אחד המשפטים ששמעתי הבוקר: "ומה, מחר הוא יבקש מהפקידות שלו להסתובב ערומות במשרד?".

שלטים באספמיה

3 במרץ 2009

אין להחליף אנקדוטות צבאיות במקומות ציבוריים. עמכם הסליחה.

Down There

25 בפברואר 2009

לפני שעה וקצת חזרנו מטיול למכתש רמון. רועי סיים קורס קצינים. איש מאיתנו לא מכיר אותו מעבר לגינוני החולין, אבל זו אמתלה חברית ויפה לתענוגות כמו השתנה בשטח פתוח וטרשי, מזג אוויר מעולה, בדואים ושווארמה.

ללא חשש פאוור פוינט

11 בפברואר 2009

לא יאומן. הסחפות בלהט לינקיזציה אקראי הובילה אותי אל שיר/קליפ פרידה שהקדישו וביצעו אלופי צה"ל לבוגי יעלון. מצחיק למצוא שם כמה רמזים לבאות- דן חלוץ שר זחוח במשקפי שמש, אלעזר שטרן מזייף בית בנימה הלכתית ואשכנזי נחבא אל הכלים (אם בכלל. לא מצאתי אותו אחרי שלוש צפיות).

חטטנות ביקורתית/ אי שם בשנת 2007

21 בינואר 2009

"לא משתלם להיות אנורקסית"
-"למה?"
"הן נורא שעירות"
-"מה?!"
"כן, בגלל שלגוף חסרה אנרגיה להתחמם הוא מגביר את קצב צמיחת השיערות. בגלל זה כל האנורקסיות נורא שעירות".
-"מי אמר לך את זה?"
"אמא שלי"
-"היא רופאה?"
"לא, אבל היא בתחום"
-"מה, עובדת סוציאלית?"
"קוסמטיקאית".

//

את השיחה הזו ערכתי לקראת סופה של שמירה כלשהי בקריה. נזכרתי בה אחרי שמצאתי את הבחורה בפייסבוק, היום קצינה בחיל הלוגיסטיקה.

מתקרר

13 בינואר 2009

השבוע צנחו בוי.או.די "טירונות" ו-"מילואים" הנושנות. לא צריך מיומנויות רנטגן כדי לחבר את העיתוי ואת תוכנן הצבאי של הסדרות למתרחש: הנה גם הוט משתתפים, באופן מסורבל וגס למדי, בסחיטת הסנטימנטים לחיזוק המורל המלחמתי. אני כועסת בעיקר בשם העלבון שספגתי כצרכנית, כלומר כקהל היעד למניפולציה המטופשת. סביר שהייתי מתמסרת ברצון לשטיפת מח אלגנטית ועקיפה. קצת קלאסה, זה כל מה שבקשתי לפני החיבוקים לדרום.

ולא להתראות

6 בינואר 2009

היום, מעט אחרי השעה עשר, הוגשה לי תעודת השחרור. שירתי בסך הכל שנתיים טריוויאליות, כאשר השנה הראשונה עברה בדקות והשניה בחודשים. כמה מילים לזכותו של מדור שחרורים. גם מעבר לתכליתו המיתולוגית, דומה שהמקום עוצב כדי להעשיר את החוויה: התור לחלון הקבלה מעוצב כמו תור למתקן בלונה פארק, הפקידים נעימים ואדיבים, פינת ההמתנה מקורה באקליפטוסים ואפשר לעשן. למעשה, הטעון היחידי שאני מצליחה לגבש בעד גיוס לצה"ל הוא הצפת האנדורפינים שבשחרור. מצד שני, שמעתי שלחשיש יש אפקט דומה ולא צריך לחכות שנתיים.

כמה מילים על החזרת הציוד. היראה מרגע ההזדכות הלכה ותפחה ככל ששפר מצבי הצבאי. הנחת היסוד הייתה שההתמצאות בלוגיסטיקה אינה נרכשת אלא קלוקלת, תוצר לוואי של קונספציה שגויה. לא התרגלתי למערכת אלא שכחתי/ איבדתי מספיק כדי להקל על העובדות. הטירונות זכורה לי כחוויה המסורבלת ביותר שידעתי (סליחה, חושלתי) אי פעם, וככזו היא חסינה להתרה. מדובר בפרדוקס, בעצם. הצבא הוא סרבול, ואם הסרבול איננו הריי שהצבא איננו. כך או כך, קלה ידה של האפסנאית על הטפסים. כל כך קלה שכששאלתי היכן להפקיד את הסנדלים היא בקשה שאזרוק אותם לפח הקרוב. במקום, השארתי אותם בתחנת הרכבת. שיהיה הרבה לבריאות למוצא הישר.